ישיבת נתיבות ישראל
חפש
חפש
הצטרף אלינו
קבל את השיעורים החדשים לתיבת המייל

* שדה חובה

לפרשת אמור - מוציאין את האדם מן העולם

הרב מאיר ציצוביץ שליטא

"ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי..."

ובאר רש"י:

מהיכן יצא, רבי לוי אומר מעולמו יצא"

מקור הדרשה – מסביר רבנו בחיי הפסוק הקודם מסתיים ב"חק עולם" ועל זה אמרו "ויצא"

מה פירוש "יצא מעולמו"?

מסביר הט"ז בספרו על רש"י – דברי דוד- שכל אדם מישראל מחובר בנשמתו לעליונים, כשהוא חוטא הוא מנתק את החיבור הזה, על זה נאמר שהוא יצא מעולמו. לפי דבריו על כל עבירה ניתן לומר שהאדם יוצא מעולמו.

מצינו לשון יציאה מהעולם במשנה באבות ב-ג' מקומות:

·         פרק ב' משנה י':

רבי יהושע אומר עין הרע יצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם.

·         פרק ג' משנה י':

רבי דוסא בן הרכינס אומר שינה של שחרית ויין של צהרים ושיחת הילדים וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ מוציאין את האדם מן העולם.

·         פרק ד' משנה כ"א:

רבי אלעזר הקפר אומר הקנאה התאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם.

כאמור, לפי דברי הט"ז הנ"ל כל עבירה מוציאה את האדם מן העולם, ומדוע התנאים מנו דווקא אלו? עוד יש לדקדק במשניות אלו, האם התנאים נחלקו מה מוציא את האדם מהעולם? ועוד מה עניין "האדם" ולא אמרו "מוציא אדם מעולמו"?

ראיתי שיש מי שרצה לבאר[1] שהמשנה בפרק ב' מדברת על הוצאה מהעולם הבא, המשנה בפרק ג' מדברת על הוצאה מהעולם הזה ואילו המשנה שבפרק ד' על היציאה משני העולמות. לכאורה ניתן להביא ראיה לכך שהמשנה בפרק ג' מדברת על יציאה מהעולם הזה, מכך שהמשנה הבאה מדברת על דברים שגורמים לכך שלא יהיה חלק לעולם הבא.

אעפ"כ דברים אלו קשים להולמם לענ"ד, כיצד משתמשים באותה הלשון ליציאה ממקומות שונים?

וראיתי להגר"א[2] שכתב בפ"ב ששלושת הדברים שמנה ר' יהושע – עין הרע יצר הרע ושנאת הבריות – היו כולם בבלעם הרשע. וכן כתב על המשנה בפרק ד' – דברי ר' אלעזר הקפר – שבבלעם היו הקנאה התאווה והכבוד. והם הם הדברים האמורים בפרק ה' משנה י"ט בתלמידיו של בלעם הרשע – "עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה". ומבואר שם במשנה שעל דברים אלו יורשין גהינום ויורדין לבאר שחת – כלומר מאבדים עולם הזה ועולם הבא[3]. הרי לפנינו שעל דברים אלו מאבדים שני עולמות – ודלא כמי שרצה לומר שהמשנה בפרק ב' מדברת על איבוד עולם הבא בלבד.

כותב הרב חרל"פ במי מרום ב' על המשנה בפרק ד':

ואמר "מוציאין את האדם מן העולם" כי כל דבר שעולה על הדעת לחשוב מתכליתו יש כבר שביב של תקוה שיגיע מזה להתכלית היותר אמתית ולכן לו היתה הקנאה בשביל השגת הדבר שהוא מקנא עליו היתה כלולה בקנאה זו איזו תכלית, וממילא היתה תקוה להגיע לתכלית יותר עמוקה ויותר בהירה והיא הידיעה כי כל העולם הזה הוא עולם עובר ומה ים לקנאות בו. אמנם מכיון שאינה לשם תכלית השגת הדבר כי אם קנאה לשם קנאה, באופן שלא הדבר שמקנאים עליו הוא התכלית של הקנאה, אלא בהיפך, התכלית היא הקנאה עצמה והדבר שמקנאים בו הוא רק הסיבה שתחול עליו קנאה. וכמו כן בהתאוה לא התאוה בשביל מילוי התאוה כי אם תאוה לשם תאוה וכן בכבוד לא להיות מכובד כי אם לשאוף לכבוד. ועל כן אין כל פלא אם הדברים הללו מוציאין את האדם מן העולם, כי אדם בלא תכלית איננו אדם כלל, חייו אינם אלא חיי עבדות, חיים בלי תכלית "עבדא בהפקירא ניחא לי', זילא ליה, שכיחא ליה, פריצא ליה", שאין לעבד שום מדנובה של תכלית וחפץ בהתאוה לשם תאוה עצמה. וחיים גסים כאלה היו חיי העבדות שלנו במצרים אולם כשהוציאנו ד' משם הגענו לידי התעלות טבעית "שלשה סימנים יש באומה זו הרחמנים והביישנים וגומלי חסדים" והם שלשה אבות של כל הדברים הטובים בניגוד לשלשת אבות נזיקין הקנאה התאוה והכבוד כי מי שיש לו רחמנות וגמילות חסדים - משולל מכל קנאה וכבוד, ומי שיש לו ביישנות אין לו תאוה וביציאתנו ממצרים נעשו אצלנו אלו הדברים לקנין טבעי.

מבואר מדברי הרב חרל"פ שהביטוי "מוציאין את האדם מן העולם" נאמר על דברים אשר הופכים לתכלית במקום התכלית האמיתית להגיע לשלמות בעוה"ז. ובזה באר הוא מדוע הקנאה התאווה והכבוד מוציאן את האדם מן העולם.

כאמור למעלה ניתן להקביל את המשנה בפרק ב' – דברי ר' יהושע ודברי ר' אלעזר בפרק ד' הקנאה – היא כעין הרע, התאווה – כיצר הרע, והכבוד – גורם לשנאת הבריות. ובזה יושבו משניות אלו.

והמשנה בפרק ג', ניתן לומר שפעולות אלו – שינה של שחרית, יין של צהרים, שיחת הילדים וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ – לא מדובר בפעולה חד פעמית, אלא בהתמדה בפעולות אלו, התמדה הגורמת לביטול תורה[4] או משום שעושות קניין בנפש שאין צורך לבקש את התכלית אלא אפשר לבזבז את הזמן ואין תכלית אמיתית שיש להגיע עליה, ע"כ דברים אלו מוציאים את האדם מן העולם.

לכן אמרו במשנה "האדם" – לא כל אדם זוכה לשלמות, אבל כשהוא בשלמות הוא בגדר "האדם". וכמו שכתוב בפרשתנו "שור או כשב או עז כי יוולד" ובאר הכלי יקר שמצד עצמותו הוא שלם ואין לו התפתחות נוספת – הוא כבר נולד שור או כשב או עז, אלא שהתורה ציוותה שיהיה עוד בעה ימים תחת אימו, אבל האדם נולד כשאינו שלם, ומטרתו להשלים את עצמו להיות במדרגת "האדם". ע"כ אמרו במשנה שמי שמחליף את התכלית האמיתית בתכלית מדומה אינו בגדר "האדם" אלא יצא מעולמו.

האיש הנ"ל, בן האשה הישראלית והאיש המצרי – מוסיף רש"י ומביא את המשך המדרש –

רבי ברכיה אומר מפרשה שלמעלה יצא, לגלג ואמר, ביום השבת יערכנו, דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום שמא פת צוננת של תשעה ימים, בתמיה.        
ומתניתא אמרה (ת"כ פרשתא יד, א.), מבית דינו של משה יצא מחוייב, בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו מה טיבך לכאן, אמר להם מבני דן אני, אמרו לו איש על דגלו באותות לבית אבותם (במדבר ב, ב.) כתיב, נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב עמד וגדף

לפי ר' ברכיה איש זה מתלוצץ על מצוות התורה, דבר שאין לו כל תכלית מלבד ההתלוצצות עצמה. ולפי הפרוש השני – איש זה יצא חייב בדין, לא נתנו לו ליישב בשטחם של בני דן וע"כ יצא וגידף, מה התכלית בגידוף? הגידוף – הרי דבר זה לא ישנה את דינו ואת מקום מושבו. על כן על מציאות זו שייך לומר עליו "יצא מעולמו".

דבר זה מתאים לאישיותו של האיש –כאמור בדברי הרב חרל"פ על גלות מצרים, שהרי הוא בן איש מצרי, מן האסורים לבוא בקהל עד דור שלישי – זאת משום שתכונות המצריות עוברות בתורשה לדורות הבאים, כפי שאנו רואים באיש זה.

שנדע לתת תכלית אמיתית לחיינו וע"י כך נזכה להכנס לעולמנו.



[1] יסוד הדברים ניתן למצוא בדברי האברבנאל ובמרכבת המשנה לר' יוסף אלשאקר ועוד ראשונים.

[2] דברים כעין אלו כתב גם במדרש שמואל.

[3] הכי מוכח מסוף המשנה – מהפסוק "ואתה תורידם לבאר שחת.. לא יחצו ימיהם.."

[4] לפי פרוש הגר"א וכן כתבו כמה ראשונים.